Articles

סתם מספר או כלי חיוני למוטיבציה?

By יוני 7, 2019 אוגוסט 6th, 2019 No Comments

מעשה בניסוי שהצליח

בשנת 2010 לימדתי בחיפה אנגלית אחרי הצהריים במקום בו תלמידי חטיבת ביניים רצו מאד להיכנס לתיכון מצויין שהיה ממוקם בכרמל, אולם נכשלו באנגלית לאורך שנים ארוכות. את התכנית הגה מישהו אופטימי וחכם שגייס מורים לאנגלית, ומורה שהיה אחראי על המשמעת. הוא החתים הורים על טפסים, והביא את התלמידים אחרי הלימודים במשך כחודשיים ללמוד כמעט כל יום במשך שעות ארוכות אנגלית, ולהתכונן למבחנים שבהם ציון 65 ומעלה יאפשר להם להיכנס לתיכון המקווה.

לפני ישבו שנים-עשר תלמידים ותלמידות עייפים ורעבים, שבחיים לא ראו ציון טוב יותר מ30 במקצוע האנגלית, והיו רגילים להפריע ולפטפט בשיעורים. מדי יום למדנו אנגלית, ובסוף היום בחנתי אותם על הנלמד. בין לבין צחקנו המון, אכלנו פיצה, ושמענו את סיפורי החיים של כל הנוכחים. היה כייף.

בתחילה הייתי מחלקת ציונים נמוכים על ימין ועל שמאל, אבל אחרי שבועיים – כשכבר היכרנו טוב יותר אחד את השני והתלמידים הבינו את המוטל עליהם- הציונים עלו. תוך זמן קצר הגעתי למצב בו התלמידים היו עומדים לפני בקוצר רוח, מחכים לסוף בדיקת הבחנים, וחוטפים את הדף בציפייה לגלות 90 או 95. אחרי כחודש הם נהגו להתווכח איתי על הציון ועיקמו את האף כאשר קיבלו פחות מ100.

כן, אותם תלמידים שנהגו להיכשל, החלו להעריך את עצמם מאד ודרשו שאחרים יעריכו אותם בהתאם. 

כל אותם תלמידים עברו את מבחני הכניסה לתיכון בציונים גבוהים מ90, תופעה שלא נצפתה על ידי אף אחד ממקימי התוכנית, למרות האופטימיות הרבה שגילו ביחס לתלמידים אלה.

אז מה זה ציון?

ציון הוא מספר שניתן באורח שגרתי בבתי ספר ובאקדמיות כדי להעריך את מסוגלותו של התלמיד לענות על כל הדרישות הלימודיות. אפשר להשתמש בו כמראה דרכה רואים מורים את התלמידים ברגע נתון, מראה אותה הם מעניקים לתלמידיהם כדי שגם הם יסתכלו על עצמם ויחליטו החלטות בהתאם. ציון מעוגן בין פה לשם, בין עבר להווה, ומראה לתלמיד את העתיד אליו הוא יכול להגיע אם יעשה כפי שהמורה ״מציין״ עבורו. ציון הוא מפת דרכים עם הצטלבויות ודגשים, ולעיתים הוא משוואה דרכה תלמידים מודדים את עצמם ביחס לעצמם או ביחס לאחרים.

עד כאן הכל טוב ויפה, אז למה לצאת נגד הציון?

היוצאים נגדו אומרים שהתלמיד הוא יותר מאזשהו מספר נתון, ומעדיפים לתת הערכות כלליות. יש שטוענים שבתי הספר הפכו ל״בתי חרושת לציונים״, ולכן הם מעדיפים לזרוק את התינוק יחד עם המים אל המעמקים ולא לתת ציונים כלל. אחרים צועדים בעקבות תורות חינוך ישנות וחדשות וקובעים שכל ילד צריך ללמוד לפי יכולתו וסקרנותו, והרף אליו הוא מסוגל להגיע אינו צריך להיות מוגדר במספרים.

גם הטענות הללו נשמעות טובות ויפות. השאלה, כמו עם כל תיאוריה, היא איך זה עובד בשטח. 

ציון לא מראה בדיוק כמה מתמטיקה או אנגלית התלמיד יודע. אין שום יכולת לבדוק זאת, ולבתי ספר אין זמן לעשות מבדקים שכאלה. לעומת זאת- הציון מראה את יכולתו של התלמיד להבין מהן הציפיות של המורה ממנו. 

אני נותנת בתחילת השנה לתלמידים דף שמבהיר בדיוק ״מה עליך לעשות כדי לקבל 100״. התלמיד אמור לעקוב אחר כללים מסויימים שאם הוא ממלא אותם, הוא יגיע למטרה המקווה. מזכיר לכם משחקי מונופול או רביעיות? בדיוק כך. הגדרת ציפיות היא שלב חינוכי מאד בלימודים, והיא מצמצמת את הפערים של התלמיד, שפעם – לפני שהגדירו לו ציפיות ולימדו אותו טיפוס הרים – הוא הביט על היעד שלו כאילו היה הר אוורסט נישא, רחוק, ומאיים מדי. 

כאשר מורה נותן ציונים הוא לוקח בחשבון את המוטיבציה של התלמיד, התנהגותו, והשתפרותו לאורך השנה. אם התלמיד איבד קרוב משפחה או היה בבית חולים- ישנה עלייה כלפי מעלה, ואם התלמיד גרם לכיתה כולה להפסיק את לימודיה בגלל הפרעות תכופות- ישנה ירידה בציון. 

בעצם, תלמידים אוהבים את הציון

תלמידים אוהבים לדעת היכן הם נמצאים, איך מורה מסויים מעריך אותם, ולמה. כל מורה מנוסה נוכח לדעת במרוצת השנים שאם הוא נותן ציון טוב מדי ״במתנה״ התלמיד לא יעריך את הציון ולא יראה מאמצים להשתפר. וכל מורה כזה יודע שלעיתים לתלמיד מסויים חשוב לתת ציון גבוה במיוחד, להזכיר לו שניתן לו ציון גבוה ולומר משהו כמו ״אני בטוח שתצליח. אל תאכזב אותי״. ציון הוא מכשיר חיוני מאד, ואם המורה קשוב ואינטואיטיבי, הוא יכול להשתמש בציון כדי להביא את התלמיד למקומות מדהימים שהתלמיד לא ידע מעולם שהם קיימים.

ציונים כאלה קיימים בענף הספורט באורח סדיר ויום-יומי. הענקת פרסים ומדליות על השתתפות במשחק ולא על נצחון הוכיחה את עצמה כטיפשית ולא יעילה לאורך השנים בה היתה התופעה הזו טרנדית (בעיקר במדינת קיפורניה). בעולם הספורט המקצועי לעולם לא היו מביאים בחשבון הענקת מדליות על זה שהועלת בטובך להתעורר בבוקר ולעלות על המגרש. שם בונים על הישגיות ולא על השבעת רצונו של המשתתף והאמא שלו, והקבוצה המנצחת היא זו שהמאמנים שלה יודעים מתי להיות קשוחים ומתי להפגין איכפתיות, ובדרך כלל לא חשוב להם מה חושבים עליהם, ובלבד שינצחו.  

ציון זה דבר מורכב, ואלה שנמנעים ממנו חושבים שהם מלמדים את התלמיד משהו עצום ונהדר על עצמו וחוסכים ממנו תיסכול והערכה כוזבת, אבל בעצם הם גוזלים ממנו כלי לאהבה עצמית, להיכרות עם עצמו ועם האחר, אפשרות לצאת כנגד המורה או מרכיבי המבחן (כן, גם למרוד זה הליך חשוב בהתפתחות!), פתח להגברת הביטחון העצמי וההישגיות, ועוד הרבה דברים שקשורים לחיזוק האישיות. 

עבודתו של מורה בבית ספר ״רגיל״ (לא ״דמוקרטי ״או ״פתוח״) שבו נותנים ציונים היא מורכבת מאד, בגלל שעל המורה מוטלת החובה לסמן באורח סדיר מיני סימנים מ1 עד 100 שיראו לתלמיד היכן הוא נמצא על מפת הלימודים שלו, להשתמש בסימנים אלה ככלי להגברת הפוטנציאל של התלמיד, וללמד את התלמיד להשתמש בסימנים אלה כמכשיר ניווטים חכם ויעיל. כן, עד כדי כך עבודתו של מורה היא מורכבת.

חצוצרות בבקשה!

שושנה ברנד