Articles

בית ספר ״דמוקראטי״. האמנם בית ספר?

By יוני 14, 2019 אוגוסט 6th, 2019 No Comments

הרעיון של בית הספר נולד לצורך למידה אקדמית, ולכן יצרו אותו עם שולחנות וכסאות, ספרים ומחברות ותלמידים שאמורים לכתוב ולקרוא.

גם ב״חדר״ היהודי המסורתי היו תלמידים שלמדו לקרוא ולכתוב, והיה להם שם מורה או רב שדרש שימלאו את כל המטלות שלא היה להן שום קשר לספורט, אמנות או סריגת סוודר. ה״חדר״ היה אקדמי בצורה טוטאלית, והתלמידים נדרשו להקשיב ולזכור את הנלמד.

במשך השנים הפך הלוח השחור ללבן, הדפים השתנו ונעשו למחשבים או טבלטס וגם נוספו מקצועות ותחומי התעניינויות רבים כמו גם תפקידים שונים למורים ולמנהלים. אבל דבר אחד מהותי לא השתנה: בית הספר הוא עדיין מקום אקדמי, מקום ללמידה והוראה, ובו תלמידים אמורים לשבת, לכתוב, לקרוא, ולהיבחן על הנלמד.

אם רוצים ליצור מקום אחר בו יבלו צעירים את מירב יומם אפשר ליצור מקום אחר, אבל אי אפשר לקרוא לו בית ספר, כי השם הזה כבר תפוס. לקחת מבית הספר את הכתיבה והקריאה, הציונים והמבחנים זה לקחת מהאריה את הרעמה והשאגה שלו. הוא כבר לא אריה.

לקום בבוקר וללכת למקום סגור ולשהות בו עד שעות אחר-הצהריים זה פתרון סביר מאד לרוב הילדים והנוער, משום שלרובם האלטרנטיבה היא הרחוב. לא כל בית יכול להכיל ילד בכל שעות היום ולדאוג לו כראוי. השאלה היא מה עושים באותן שעות בוקר יקרות; לבטל ציונים, לתת לתלמידים לבחור מורים, להרשות להם להחליט מה ילמדו ולא לתת להם מבחנים או ציונים- זה להעניק להם כוח שהם אינם יודעים מה לעשות איתו. זה כמו לומר להם בבית שהם יכולים לבחור אם לסדר את החדר או לא, ולבקש שישלמו את המשכנתא. נסו ותראו מה יקרה. הילדים פשוט לא מסוגלים לעשות זאת.

אלכסנדר סאתרלנד ניל, היוצר הראשון של הקומונה הדמוקראטית לילדים (שנקראה סאמרהיל) הקים את הפנימיה שלו ב1921 באנגליה. רבים בחברה הישראלית מנסים לחקות את בית ספרו ואת שיטתו, ולכן גם קוראים למקומות האלה ״בתי ספר דמוקראטיים״, על שם ״הקומונה הדמוקראטית״ של ניל.

אבל שימו לב: המקום של ניל היה פנימיה בה חיו הילדים 24 שעות ביממה. רובם ככולם באו אל הפנימיה כמוצא אחרון ולא כבחירה ראשונית. הם נפלטו ממסגרות אחרות, גילו התנגדות כלפי למידה ומבוגרים, ולא הסתדרו עם הוריהם. בקומונה הם חיו בטבע, רחוק מטלפונים, טלוויזיה, מכוניות, שופינג וקשקושים.

בעיקרון ניל צדק בהתייחסותו לילד כאל אדם חכם שיודע להחליט, אבל זה משום שבזמנו החינוך באנגליה היה על סף פשיטת רגל חינוכית. הרביצו לתלמידים על ימין ועל שמאל, ילדים בוגרים בפנימיות עינו את הצעירים מהם ולא היתה יד שהתערבה או השגיחה. בנוסף – הלמידה היתה שגרתית ומשעממת. לא שאלו לדעתם של הילדים או בני הנוער; הם היו אזרחים מהסוג הירוד ביותר, ונתבקשו ״לא להישמע ולא להיראות״.

היום אין צורך במסגרות שמשחררות את רוחו הכלואה של הילד, כי היום הילדים שלנו עצמאים ממילא ויש להם המון חופש בבית ובחברה. התעשייה המערבית בנויה סביב הילד, והוא זוכה ליחס מועדף שכולל בגדים, חפצים, רהיטים, תכניות טלוויזיה, סרטים וספרים שממוקדים בצרכיו ומאדירים את יכולתו. בנוסף- יש אפילו ביננו בני נוער שכותבים ספרים, מקימים להקות רוק, בונים אפליקציות ונעשים מיליונרים.

האם ידעתם שבזמנו של אלכסנדר סאתרלנד ניל לא היו אפילו רהיטים או צעצועים מיוחדים לקומתו, משקלו או צרכיו המיוחדים של הילד? היום השוק רווי בהם!

אם יש משהו שצריך לעשות זה להגביל את החופש הגובל באנארכיה שניתן לילדים או לנערים המצויים, לסמן להם גבולות פה ושם, ולתת להם כמה מפות ביד. בית ספר ״דמוקראטי״ בו מבקשים מהילד לבחור מה ללמוד ואפילו להחליט אילו מורים יתקבלו לבית הספר – שולח תלמידים אל היער בלי מפה.

נכון שמטבעם ילדים הם נבונים אבל הם עדיין ילדים. פרופסור אחד שלי באמריקה קרא להם ״לא מבושלים״. הוא טען שנערים ונערות צעירים הם עדיין בתהליך ״בישול״, וכדי להיהפך ולהיות עסיסיים הם זקוקים להנחיות והנהגה בידי מבוגרים אחראים.

אז למה המבוגרים בבתי ספר מסויימים לא לוקחים אחריות?

שושנה ברנד